בשנת תער״ב בעת שנבנתה הספינה הגדולה, שקראו לה בשם ״טיטניק״, היה מזה רעש גדול בעולם מרוב התפעלות, כי היו בה כל מיני מעלות של תענוגי עוה״ז כתיאטרון רח״ל וכדומה. והרבה אנשים רצו לנסוע להפלגה הראשונה שלה בים הגדול.

בזמן ההוא בא יהודי אחד שהי׳ לו שייכות להרבי הרש״ב נ״ע, עם החתן שלו, ואמר לרבי שהחתן החליט לנסוע עם הספינה החדשה. והשיב הרבי הרש״ב: אני לא מסכים לזה כלל, אתה לא צריך לנסוע עם ספינה זו. והשיב החתן: רבי אני מבקש מכם ברכה! ואמר שוב הרבי הרש״ב: אל תיסע עם ספינה זו, ושוב התעקש החתן, ואמר לו הרבי: נו, אם אתה מתעקש כ״כ תקח את ספר התניא איתך בנסיעה ותלמד בו בכל יום ויום.

כשיצאו מהרבי, הכין חותנו ספר תניא בשבילו ומסר לו לפני הנסיעה. החתן נסע לדרכו עם הספינה טיטניק שהיו בה כשני אלפים ומאתיים אנשים, בהתחלת הנסיעה היו כולם שמחים מאד מהתענוגים הרבים והרחבות שהיו בתוך ספינה זו, אבל באמצע הדרך יצא נגדם פתאום גוש קרח גדול מאד מתוך הים הצפוני, ופגע בספינה במכה גדולה ר״ל,  

והספינה התפוצצה כולה, ואף שבאו כוחות הצלה להצילם, אבל רוב הנוסעים כאלף וחמש מאות איש טבעו בים רחמנא ליצלן.

כששמע חותנו שקרתה הצרה הגדולה והמרה הזו ר״ל, רץ מהר אל הרבי ונכנס בבכיות גדולות וצעקות מרות: ״רבי! מדוע לא אמרתם לנו שיקרה דבר כזה, אנחנו היינו קושרים את החתן שלנו עם חבלים, ולא היינו נותנים לו לנסוע בשום אופן ואופן, ולמזלו הרע הוא גם שכח בביתו ולא לקח את התניא קדישא שהכנתי בשבילו ושהרבי אמר לו לקחת איתו בספינה״.

מיד עמד הרבי רש״ב על רגליו, ובצער גדול התחיל לדבר ואמר בזה״ל: ״זהו זה, אחד גורר את השני. כשלא שומעים מה שמבקשים, שוכחים אח״כ גם את התניא בבית. חבל חבל, מה עשה. תאמינו לי! לומר לחסיד תעשה כך וכך ואם לא, יהי׳ כך וכך, זה הי׳ רק לפעמים ברשותם של הבעש״ט והמגיד ממעזריטש, די ומספיק מאתנו שיש לנו רשות לומר תעשה כך וכך, אבל כאשר אנו אומרים צריכים לשמוע לנו״.

(וביארו חסידים, כי לאחר שנתגלתה תורת החסידות בשכל אנושי שהוא חסידות חב״ד, אז נתוספו הגבלות מלגלות ענינים בעולם).

(הרה״ח ר׳ שמואל נודל, ששמע מאחיו שהיה חסיד ישיש של הרבי מוהר״ש. וראה ״לשמע אוזן״ ע׳ צח, ״שמועות וסיפורים״ הוצאה ראשונה ח״א ע׳ עח, ״לקוטי ספורים״ פרלוב הוצאה ראשונה ע׳ ריט)