פעם ראה הרה״ח ר׳ הלל מפאריטש איך שאחד ממתפללי ביהכ״נ יוצא ממקומו ונגש לשלחן חברו, ולקח ממנו את ספר התניא וחזר למקומו ולמד בו.

הבחין ר׳ הלל שאצל חברו על שלחנו לא נשאר תניא אחר. אחרי כמה ימים התוועד ר׳ הלל עם החסידים ודיבר בענין זה באריכות גדולה, שאין רשאין לקחת תניא המונח על יד חברך אם אין תניא אחר נשאר בסמוך לו, כי בלקיחתך מאתו אתה לוקח ממנו חלק מחיותו וקיומו ברוחניות וגשמיות, אף שאינו מקפיד בזה, ואף שאינו צריך אותו עכשיו, או שאינו יודע בכלל שלקחו אותו ממנו.

אתה צריך את התניא? קח אותו מהמקום הקבוע בארון שמוכן שם תמיד כמות המספיקה לכל הקהילה כולה. ואפילו אם חברך עוד לא החליט בכלל ללמוד תניא וכו׳, כי עדיין לא זכה (דערהערן) להכיר ולהרגיש גודל הקדושה שבו, וסגולתו ותועלתו הנפלאה, מ״מ אין לקחת את הספר ממנו, כי אסור לגרום שיהודי ישאר בלי תניא בסמוך לו אפילו לרגע. כי ספר התניא אפילו אם הוא נמצא רק בסמיכות מקום, יש לאדם בזה הרבה טובה אף שהוא בעצמו אינו יודע מזה (והוא ע״ד שכתוב בתניא סוף פ״ב והפושעים ומורדים בת״ח יניקת נפש רוח ונשמה שלהם כו׳).

וסיים ר׳ הלל: ״עס מוז ווערן פארפלייצט און פארטרונקען מיט תניא׳ס די גאנצע וועלט״ (ספרי התניא צריכים להיות מופצים בכל העולם) כמים לים מכסים, עד שלא תשאר פינה אחת בעולם שבו נמצאים יהודים שאין שם ספרי תניא.

(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן, ששמע מסבו הרה״ח ר׳ מרדכי יואל)